בימים אילו אנו סיימנו חזרות להצגה חדשה: "איזה מין דבר זה". ההצגה עוסקת במיניות ומיועדת לתיכון
 
עדים של אלכוהול

"עדים של אלכוהול" הנו מחזה לשחקן יחיד בשילוב וידיאו אשר ימוטט את חומות ההתנגדות והאנטגוניזם כלפי "מחזה חינוכי" בדרך בה הצופה חש שהוא שותף להתרחשות אמיתית ובלתי מתוכננת.

על מנת לנסות ולייצר דיאלוג המכיל בתוכו פעולת רתימה למודעות ולמלחמה בתופעה

אבגי הפקות מציגים מחזה ובימוי מאת איקה זהר

עמי וייסמן – פירסומאי מצליח בסוף שנות ה-40 לחייו, מגיע להעביר הרצאה על חוויה ששינתה את חייו. כבעליו של משרד פרסום,  היה שותף להחדרה של משקאות חריפים קירובם ושיווקם לנוער באמתלות שיווקיות שונות.

במהלך קמפיין ענק בו ניכרת הצלחה אדירה, מגיעה לידיו קלטת וידיאו שצולמה על ידי נטע-לי – ביתו בת ה- 17 וחצי שחלומה להיות במאית קולנוע. הסרט מצולם מנקודת מבטה וחושף את חבריה הקרובים ואת מסיבת יום ההולדת של חבר קרוב שלה – אורי. זהו מסמך אישי ואינטימי המציג, דרך עיניה של נטע-לי את פני החברה הישראלית הצעירה. משובת נעורים המעורבת באלכוהול ובחוסר תוכן ממשי. אל התמונה נכנסים שני נערים צעירים בני 14 שרוצים להיות במחיצת הגדולים ונדחפים אל הבילוי.

שיכורים הם נכנסים לרכב שהנהג שלו אך השתחרר מן המלווה והם יוצאים לנסיעה שהופכת להיות הנסיעה האחרונה בחייהם. כולם נהרגים בתאונה נוראית ומה שנשאר הוא הקלטת המצולמת בזמן אמת ומראה את המהלך הטראגי של הערב האחרון בחיי קבוצה רגילה של נוער ישראלי חוגג בשלהי 2008.

כמה פעמים כבר דיברו איתם על הסכנות שבשתייה? כמה פעמים הסבירו? מי מקשיב? איזה מתבגר יכול להתייחס לאזהרה שחייו בסכנה? איזו הרצאה, שיחה, הצגה תחדור את הציניות? מה יגרום להם לקחת אחריות על חייהם?

עמי וייסמן ששילם את המחיר היקר מכל מרגיש שהוא חייב לעשות שינוי.

הוא משנה את חוקי המשחק ובמקום להטיף הוא משתמש בכלי אותו הוא מכיר כל-כך טוב, עולם הפרסום, מדע המניפולציה המנהל את סדר יומם של רב אוכלוסיית העולם ובראשם הנוער.

וייסמן פונה אל הנוער בכלים חדשים אשר דרכם מתגלה תופעת השתיה כתוצאה של מניפולציה שיווקית מסחרית, בדרך זו מאפשר לנוער לקבל נקודת מבט חדשה על עצמם, על הסיבות שהם שותים ומאפשרת להם להפוך לבוחרים את חייהם במקום להיות מובלים מושפעים ע"י מסרים שיווקיים המנצלים את תמימותם וכספם מבלי לאפשר להם לקחת אחריות על חייהם.

תלמידים מדברים:

 "דבר כזה עוד לא ראינו... נותרנו מצומררים... סופ-סוף לא עוד הרצאה..."