מתוך ההצגה:
"…עכשיו, ברור לי שהאנשים האלימים שבניכם לא יפסיקו פתאום
ויהפכו מנומסים.. וגם הקורבנות של האלימות, כמו איתי שלי, מפחדים
– ובגלל זה ממשיכים ושומרים על קשר השתיקה, אבל יש כאן רוב גדול של חבר'ה נהדרים שהם לא אלימים ולא קורבנות
– והם, אתם אלה שחייבים לשבור את קשר השתיקה. רק אתם
– הרוב הדומם, יכולים לשנות את המצב. ואת המצב אפשר לשנות!!! תזכרו את זה…

סיפורו של "איתי", נער צעיר שהיה קורבן לאלימות מידי ערים ואשר מרוב פחד, הוא וחברו הטוב ביותר, "יונתן", מייצג את הרוב הדומם, גזרו על עצמם שתיקה ולא דיווחו לאיש עד אשר מצא עצמו איתי פצוע אנוש בבית החולים.

המחזה מבוסס על תחקיר נרחב שנעשה בקרב בני נוער ועל ייעוץ מאנשי מקצוע, אך אינו מתיימר לספר סיפור אחד אמיתי. אלא להכיל בתוכו רבים ככל האפשר שייצרו הזדהות גורפת בקרב הצופים. כל הפרטים בסיפור התקיימו במציאות, אך במקרים שונים ובמקומות שונים.

הסיפור מובא מזווית דרמטית ייחודית שמעולם לא הוצגה על במה: נקודת המבט של הדמות של האמא של "איתי", קורבן האלימות, "אודליה" – שהיא, צחוק הגורל, קצינת נוער במשטרה, המטפלת במאות נערים ונערות בעלי סיפורים דומים.

"אודליה", כחלק מעבודתה, מגיעה לבתי הספר ומרצה על חשיבות המלחמה באלימות ואילו בביתה פנימה בנה הצעיר היה כל אותה עת קורבן של אלימות. מתוקף "תפקידה" מקיימת "אודליה", במקביל לסיפורה האישי, את ההרצאה שלה בנושא מניעת האלימות ומשתפת את הקהל שבין היתר מתבקש לעלות לבמה ולקרוא מהמכתבים שמקבלת אודליה אחרי ביקוריה בבתי הספר.

מתוך אחד המכתבים: "… אל תגידי לאף אחד שהלשנתי. אבל אני רוצה שתדעי שאני מפחד… אני אומר לאמא שיש לי כאבי בטן וככה אני מפסיד בית ספר… פעם הייתי הילד הכי טוב בכתה… הם אמרו שאם אספר למישהו הם ידקרו אותי בסכין… פעם הם אפילו הורידו לי מכנסיים ושפכו עליי דלק… בבקשה בואי עם המשטרה שלך וקחי אותם. אני יודע שיש עוד הרבה ילדים שרוצים את זה"

בתום ההצגה ניתן לקיים פאנל יחד עם יועצת ביה"ס והשוטר הקהילתי המקומי.